ביאור שטיינזלץ על נזיר ט״ז

1 ואמר ליה לו ר' אושעיא: ר' יוסי קאי כותיך עומד בשיטתך דאמר שאומר גם הוא מכאן ולהבא מטמא, ולכן אין טומאה לאחר תחילת יום השביעי סותרת. ולכאורה קשה על ר' אושעיא: והא והרי ר' יוסי למפרע הוא דאמר שאומר כמו שהבאנו קודם! אלא ודאי יש לפרש שר' אושעיא סבור: מאי מה למפרע שאמר ר' יוסי — כוונתו רק מדרבנן מדברי סופרים ולא מן התורה.

2 על עצם שיטתו של ר' יוסי שואלים: ור' יוסי, מכדי סבר הרי סבור הוא מקצת היום ככולו, אם כן זבה גמורה דמייתא שמביאה קרבן היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותה? שהרי כיון דחזיא בפלגיה דיומא שהיא רואה דם בחצי היום, אם מקצת היום ככולו, אם כן אידך פלגיה דיומא סליק חצי היום האחר הולך לה לשימור, שהרי בכל פעם אנחנו רואים את מקצת היום ככולו! ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור דקא שפעה שהיא שופעת דם בלי הפסק תלתא תלתא יומי בהדי הדדי שלושה ימים יחד, רצופים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: דחזיא תלתא יומי שרואה דם שלושה ימים סמוך לשקיעת החמה ונמצא שנטמאת בכל יום בסוף היום ובראשית היום הבא שלא הואי היתה לה שהות ביום הבא להיטהר דסליק ליה למניינא שתעלה לה למנין של יום טהרה כנגד יום הטומאה.

4 א משנה מי שאמר "הריני נזיר" סתם, ולא פירש כמה ימים יהיה נזיר — מגלח את שערו ביום שלשים ואחד לתחילת הנזירות, ואם גילח ליום שלשים — יצא. אם אמר במפורש "הריני נזיר שלשים יום" — אם גילח ליום שלשים לא יצא, אלא חייב להשלים שלושים יום בנזירות ולגלח ביום שלושים ואחד.

5 מי שנזר שתי נזירות שקיבל על עצמו בנדר לנהוג שתי נזירויות — מגלח את שערו על הנזירות הראשונה ביום שלשים ואחד, ואת השניה ביום ששים ואחד שכיון שנזירותו החלה כבר ביום השלושים ואחד לאחר שגילח, נמצא מגלח לאחר שלושים יום. ואם גילח את הראשונה ביום שלשים — מגלח את השניה ביום ששים שהוא יום שלושים ואחד לתחילת הנזירות השניה, ואם גילח את השניה ביום ששים חסר אחד — גם הוא יצא, שהרי בדיעבד אם גילח ביום שלושים לנזירות — יצא.

6 וזו עדות העיד ר' פפייס, שקיבל מרבותיו על מי שנזר שתי נזירות, שאם גילח את הראשונה ביום שלשים מגלח את השניה ליום ששים, ואם גילח את השניה ליום ששים חסר אחד יצא, משום שיום של שלשים של מנין ראשון עולה לו מן המנין לנזירות השניה.

7 ב מי שאמר "הריני נזיר" סתם, אם נטמא ביום שלשים — סותר את הכל, וצריך לחזור ולנהוג נזירות שלימה מתחילה. ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה ימים, וצריך למנות שבעה ימים אחרים עד שיטהר, ויביא קרבנותיו לאחר מכן. אמר "הריני נזיר שלשים יום", שבמקרה כזה אם גילח ביום שלושים לא יצא כמבואר לעיל, אם נטמא יום שלשים לכל הדעות סותר את הכל. אמר "הריני נזיר מאה יום", אם נטמא ביום מאה — סותר את הכל. ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים יום, שצריך לחזור ולמנות שלושים יום בלבד. אם נטמא ביום מאה ואחד אבל עדיין לא הביא את קרבנותיו — סותר רק שלשים יום ולא את כל זמן נזירותו. ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.

8 ג גמרא שנינו במשנה: מי שאמר "הריני נזיר" ונטמא ביום השלשים — סותר את הכל, ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.

9 קסבר סבור ר' אליעזר: כל שנטמא אחר מלאת ימי נזירותו רק שבעה ימים סותר, ולדעתו יום שלושים אחר מלאת הוא. עוד שנינו במשנה שאם אמר "הריני נזיר שלשים יום" ונטמא ביום שלשים — סותר את הכל, על כך לא פליג חלק ר' אליעזר, כי מדובר כאן כאשר אמר במפורש שמקבל עליו נזירות שלושים יום שלימין, ובמקרה זה נחשב הדבר שנטמא בתוך הנזירות.

10 עוד שנינו שאם אמר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא ביום מאה — סותר את הכל, ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים. ואת המשנה כולה יש להמשיך ולפרש כדהוינן כפי שעסקנו בה אליבא על פי שיטתם של בר פדא ורב מתנא בפרק ראשון בדפים ה-ו.

11 א משנה מי שנזר נדר נזירות והוא נמצא אז בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום שלמים ולא יצא — אין ימים אלה שהיה בבית הקברות עולין נחשבים לו מן המנין של הנזירות, ולפיכך אינו מביא קרבן טומאה, לפי שנדר הנזירות לא חל עליו עדיין. אם יצא מבית הקברות ונכנס אליו שנית — עולין לו הימים הללו מן המנין, כלומר, שחלה עליו הנזירות, ולפיכך מביא קרבן טומאה לאחר שנכנס שוב.

12 ר' אליעזר אומר: לא נאמרה הלכה זו אם נכנס לבית הקברות בו ביום שיצא משם, שנאמר בקשר להלכות הנזיר שנטמא: "והימים הראשנים יפלו" במדבר ו, יב, ולמדים אנו מלשון זו: עד שיהו לו ימים ראשונים של טהרה שנהג בהם נזירות, אבל אם לא היו ימים ראשונים של טהרה לא חלים עליו דינים אלה.

13 ב גמרא איתמר נאמר שנחלקו בענין מי שנזר והוא נמצא אותה שעה בבית הקברות, ר' יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו. ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן שאמר שנזירות חלה עליו, סבר סבור: משעה שקיבל על עצמו נזירות מיתלא תליא וקיימא תלויה היא ועומדת, כיון דמשכחא שהיא מוצאת מצב שבו האדם נמצא בטהרה אם יצא מבית הקברות, הריהי חיילא חלה עליו מיד. שבעצם הנדר חל עליו משעה שנדר, אלא שאין לו אפשרות לחול בפועל בהיותו במקום טמא. וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו כל עיקר. ומשום כך אי הדר ואמר אם הוא חוזר ואומר לאחר שיצא משם שהוא מקבל על עצמו נזירות — חיילא עליה חלה עליו, ואי ואם לא חוזר ואומר — לא חלה עליו.

14 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק: קרבן טומאה הוא שלא מייתי מביא, הא מיחל הרי לחול — חיילא עליה חלה עליו! אמר ליה לו הכוונה היא: אינו בתורת טומאה, ומשום כך אינו בתורת קרבן, שאינו נזיר כלל.

15 ועוד איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא: מי שהיה טמא ונזר, שקיבל עליו נזירות בעודו טמא, מכל מקום הרי זה נוהג כנזיר בדיניו, שאסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים. ואם גילח, וכן אם שתה יין, וכן אם נטמא למתים — הרי זה סופג לוקה את הארבעים, מלקות שלוקה בהם העובר על איסור לא תעשה מן התורה. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא חיילא נניח אם אתה אומר שהנזירות חלה עליו באותה שעה — היינו טעמא זה הטעם שסופג את הארבעים ככל העובר על נזירותו, אלא אי אמרת אם אומר אתה שהנזירות מעיקרה לא חיילא חלה, אמאי מדוע סופג את הארבעים?